ברצוני להקדיש את הדרשה לבת פרעה שלא עמדה מול בכיו של תינוק חסר ישע, הצילה אותו, וגידלה אותו. כל זאת למרות שהיא ידעה את מוצאו, את הדין שאביה קבע לגביו, את הסיבה לדין זה ומדוע הושט בנהר. בת פרעה אפילו הביאה את אימו של משה להניקו. על כן, לפי חז"ל נקרא שמה בתיה. על מקור שמה מספר מדרש רבה:" אמר לה הקב"ה: משה לא היה בנך ןקראתו בנך, אף אני, לא את בתי ואני קורא אותך בתי = בת-יה שנאמר "ואלה בני בִּתְיָה בַת-פַּרְעֹה – בת י-ה" אשר לקח מרד" (דברי הימים א, ד-יח)

פרשת שמות מוקדשת לתיאור שעבוד בני ישראל במצרים, לידת והצלת משה ולאחר מכן תחילת פעולותיו לגאולת בני ישראל. על יציאת מצרים אנו נוהגים כל שנה לספר בפסח "וכל המרבה הרי זה משובח". היום, אני אסתפק בהתייחסות למבוא של הפרשה.

לכל מילה בתורה יש משמעות, על אחת כמה וכמה לשמות שניתנו לספרי התורה. "בראשית" מציין את סיפור הבריאה וראשית עם ישראל. "ויקרא" מציין את הקריאה של אלוהים למשה ודרכו לעם ישראל לשמור את חוקיו. "במדבר" מציין את הנדודים הארוכים בסיני ו"דברים" את דבר השם. אז מה פתאום קיבל ספר שמות, שבו מסופרים המאורעות שהפכו את בני ישראל לעם, שם "פרווה" כזה ? בתרגום השבעים למשל נקרא הספר "אקסודוס" (החוצה) ושם זה נשמר גם בתרגומים לשפות נוספות.

תחילת ספר שמות נראית מוזרה: שבעה פסוקים המתחילים במשפט: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". לאחר מחכן מונים את בני יעקב ומצוין שיוסף כבר היה במצרים והגיעו שבעים נפש. לכאורה, מידע מיותר, הרי כל סיפור הירידה למצרים סופר בפרוטרוט בפרשת "ויגש" שבספר בראשית, כולל פרוט נרחב בהרבה של שמות הבאים.

על מנת להשיב על קושיות אלו, אנו יכולים לדמיין את התסריט הבא: בני ישראל, רק שבעים נפש, שהתקבלו במצריים בזרועות פתוחות ובכבוד גדול (פרשת ויחי), מתערים בחיים המצריים, מתחתנים עם הנשים המצריות (ובנותיהם עם גברים מצרים), כפי שגם יוסף התחתן עם אסנת המצרית. אט אט זיכרון אבותיהם נמוג ותוך כמה דורות הם הופכים למצרים לכל דבר ו"שלום על ישראל". תהליך כזה הוא אופייני לקבוצות קטנות של מהגרים.

אילו הוספנו ארבע מלים בלבד לפסוק הראשון הייתה המשמעות מתבהרת: "כל אב סיפר לבנו" "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה".

העברים היו בסך הכל צאצאים של משפחה אחת, אפילו לא כל כך גדולה. הם יכלו להפוך למצרים, אבל העדיפו לשמור על ייחודם, לזכור את אבותיהם ולזכור שיש ארץ לא כל כך רחוקה (מהלך 6 ימים) שהיא מכורתם.

ובכן השם "שמות" מציין את הגורם שהיה למעשה תנאי הכרחי להפיכת העברים לעם.

העברים שמרו על מסורת ייחודית, על מנהגים ייחודיים והתבדלות משאר יושבי הארץ, אבל לא שבו למולדתם. התוצאה הייתה התפתחות הדרגתית של שנאה, יראה ושיעבוד. בסופו של דבר המנוסה ממצרים הפכה לדרך היחידה להשתחרר מהעבדות.

כמה מקורות בהם עיינתי מתייחסים לחיים במצרים, מבלי לעלות חזרה לכנען כאל חטא שהעונש עליו היה שיעבוד. אני מסתייג מגישה זו ומעדיף לראות דווקא את הגדולה שבשמירה על ערכי אבות משך ארבע מאות שנים רצופות.

סיפור הגלות חזר על עצמו פעם נוספת לאחר חורבן בית שני. גלות זו בכמה מובנים היא העתק והגדלה של הישיבה במצרים. היהודים, למרות הגלות שמרו על דתם וייחודם, שרדו שנאה ורדיפות אבל לא ניסו באמת לשוב לציון, אפילו בתקופות שבהם הארץ הייתה כמעט שוממת. כפי שהרדיפות וניסיונות ההשמדה של פרעה כפו בעצם על בני ישראל לצאת לארץ כנען, כך השואה שהיא האסון הגדול ביותר שקרה ליהדות מאז ומעולם, סימנה את תקומת מדינת ישראל.

כל עמי המזרח התיכון ואירופה שהיו קיימים בזמן חורבן בית שני אינם עוד, אפילו הקשר בין היוונים והמצרים של היום ליוונים ולמצרים של אז הוא רק בשם ובמיקום. חלק מהעמים של מזרח אסיה קיימים אלפי שנים, אבל עמים אלו לא חוו גלות ואפילו אם הם נכבשו, הכובשים נטשו אותם לאחר זמן או נטמעו בתוכם (כפי שקרה למונגולים שכבשו את סין).

ביהדות קיים קסם המאפשר לה לשרוד גלות ושיעבוד במשל אלפי שנים וכן להיות בסיס לכל הדתות המונותאיסטיות שהיום שולטות בעולם. אפילו באפריקה קיימות קהילות עתיקות של יהודים שחומי עור, המתייחסות לעשרת השבטים (אתיופים – שבט דן, בני האיבו בניגריה – שבט גד ) הראיה לעתיקותם נובעת מכך שהם לא חגגו עד לאחרונה את חנוכה ופורים, חגים אלו נוצרו לאחר הגלייתם.

אולי, ניתן לסכם את הנאמר בדרשה במספר משפטים קצרים:

עם הנוצר שמות אבותיו ייכון לעולמים

עם העורג למכורתו ישוב ביום מן הימים

עם היוצר ערכי מורשת יהיה אור לגויים

אך עם החי עולם שכניו, יימוג אל בין הסובבים

שבת שלום