קינה לתשעה באב
בימים האחרונים, זה מה שיושב אצלי בראש:
"....וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה....ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו...” ( בבלי ברכות, דף ל"ב ע"ב).
ומתוך כך, עלתה הקינה הבאה -
קינה.
וליד הקינה
תקוה
שחרב בית המקדש שהיה כחומה בצורה
בינינו ובין אלוהים שכינת עולם.
ושמע אלהים לחשנו -
וניתץ מזבחותינו
וניתץ מזבחותיו
ונעל שערי תפילה אכזרית
של קרבנות
ומיסים
ומשחקים של סתם
ופתח לרווחה שערי דמעה.
ופתח לרווחה שערי דמעה
ואמר לנו
נו, תרגישו, תרגישו!
צאו החוצה,
אל השדרות הפורחות
צאו החוצה
אל הרחובות הסואנים
אל כל שלא יודעים
בין ימינם לשמאלם
ובהמה רבה
ואדמה דוויה.
צאו לכרמים לאהוב!
צאו מקודשי הקודשים
ולכו אל קהילות הקודש.
קינה
על חורבן העם
על מותם הסתמי של כל
שנטבחו
קינה וזעקה על
כל שראו ילדיהם
נעלמים
ומוסתים
ופעורי עיניים
ולא היה לאל ידם להושיע.
קינה על השנאה המפעפעת
בין אדם לאדם, בין אדם לחיה,
בין אדם לאדמה.
קינה על שערי תפילה שננעלו.
אך תקוה גדולה
והודיה,
על שערי דמעה שנפתחו לרווחה.
ועל האפשרות להרגיש מה שחשים אחרים
ועל האפשרות להישבר מול אלוהים
ומול אדם
ועל הרשות שניתנה
לבקש עזרה
ולבכות יחד
ולהושיט עזרה
ועל שנפתחו שערי
צעקה וזעקה ומרד
והתרסה כלפי שמים.
ועל התקוה שאלה לא תהיינה דמעות בדידות
אלא דמעות אחווה.